שקוף בחזית: כשהפצע שקוף, המערכת חייבת ללמוד לראות
כותב המאמר הינו ירון אנטניר מספר סיפורים ויוצר שקוף בחזית-מופעי סיפור. כי ידע מקצועי מסביר מהי פוסט טראומה. סיפור אנושי מאפשר להבין מה פוסט טראומה עושה לאדם. המערכת רואה תגובה. הפצוע חי את הפצע. להמשך קריאה- כנסו...
אדם שמתמודד עם פוסט טראומה יכול להיכנס לבית חולים, למרפאה, לקופת חולים או לוועדה רפואית ולהיראות מתפקד לחלוטין.
הוא עומד על שתי רגליים. מדבר. עונה לשאלות. לפעמים אפילו מחייך.
מבחוץ הכול נראה רגיל.
מבפנים יכולה להתחולל מלחמה.
פוסט טראומה היא פציעה שקופה. אין גבס. אין תחבושת. אין צילום שמראה מה קורה באותו רגע בתוך הגוף והנפש. יש דריכות, חרדה, ניתוקים, זיכרונות, פחד, כעס וקושי עמוק לתת אמון.
אני מכיר את המקום הזה מקרוב.
נפצעתי במלחמת לבנון הראשונה. חזרתי הביתה שלם לכאורה, אבל חלקים ממני נשארו מאחור. המשכתי לתפקד, לעבוד, להקים משפחה ולהיראות חזק.
במשך שנים חשבתי שמשהו בי מקולקל.
רק מאוחר יותר הבנתי את המשפט ששינה את חיי.
לא הייתי מקולקל. הייתי פצוע.
בספר שכתבתי אני מתאר כיצד התפקוד החיצוני הסתיר במשך שנים את מה שהתחולל בפנים. אנשים ראו אדם שממשיך קדימה. אני חייתי בתוך דריכות, כעס, הסתגרות ותחושה שמשהו בי אינו כשורה.
זה בדיוק האתגר שעומד בפני מערכות רפואיות.
המערכת פוגשת בדרך כלל קודם את ההתנהגות ורק אחר כך, אם בכלל, את הפצע.
באחת הפעמים ישבתי והמתנתי לוועדה רפואית. ככל שהתור התקרב, הלחץ בתוכי הלך ועלה. הראש שלי התחיל לייצר סרטים ותרחישים. לא בטוח שהם היו קשורים למה שעמד באמת לקרות, אבל עבורי באותו רגע הם היו מציאות.
כשהגיע תורי, האחות יצאה וקראה בשמי. - לא הגבתי.
ישבתי מולה, אבל לא שמעתי ולא ראיתי. הייתי בניתוק מוחלט. הבן שלי, שהיה איתי, ניגש אליי בעדינות והחזיר אותי למציאות.
ואז האחות אמרה לי בכעס: "אתה לא מבין שקראו לך?"
באותו רגע לא שמעתי שאלה.
הרגשתי התקפה.
הלב התחיל לדפוק במהירות עצומה. הגוף נכנס למצב חירום, ואני התפרצתי עליה. עד היום איני זוכר בדיוק מה אמרתי.
מבחינתה, אולי הייתי אדם לא מנומס.
מבחינתי, הייתי אדם פצוע שהרגיש מאוים.
זהו הפער שמערכת הבריאות חייבת להכיר. אדם שאינו מגיב אינו בהכרח מזלזל. אדם שמתפרץ אינו תמיד תוקפן. לפעמים זו תגובה של גוף ונפש שנכנסו למצב הישרדות.
לכן השאלה החשובה אינה רק "למה הוא מתנהג כך?"
השאלה החשובה יותר היא "מה קרה לו?"
אבל ההיכרות עם פוסט טראומה אינה צריכה להישאר רק אצל רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואחים ואחיות.
מבחינת המטופל, המפגש עם בית החולים מתחיל הרבה לפני חדר הבדיקה.
הוא מתחיל כבר בשער.
לואיס, כלב השירות שלי, מלווה אותי לכל מקום. הוא עוזר לי להישאר רגוע, מזהה מצבי חרדה ולעיתים גם מצליח להוציא אותי מניתוק.
באחת הפעמים הגעתי לפגישת מעקב בבית חולים במרכז הארץ. לואיס היה איתי, כמו תמיד.
השומר בשער עצר אותי ואמר שאי אפשר להיכנס עם הכלב.
הצגתי תעודת נכה ותעודה של כלב סיוע. לואיס לבש רתמה של משרד הביטחון שהבהירה את תפקידו. למרות זאת, השומר נכנס איתי לעימות ולא אפשר לי להיכנס.
עבור אדם אחר, זה אולי היה ויכוח לא נעים.
עבורי, זה היה איום.
הקול התקיף, הצורך להוכיח שוב ושוב שאני זכאי להיכנס, והתחושה שלא מאמינים לי העלו מיד את רמת הדריכות והחרדה.
דווקא במקום שאליו הגעתי כדי לקבל טיפול, נאלצתי להילחם על האפשרות להיכנס עם מי שעוזר לי להישאר מאוזן.
המקרה הזה מלמד שהטיפול אינו מתחיל אצל הרופא.
הוא מתחיל אצל המאבטח בשער, אצל המזכירה בקבלה, אצל המוקדן בטלפון, אצל הסניטר במסדרון ואצל כל אדם שהמטופל פוגש בדרך.
מבחינת המטופל, כולם הם המערכת.
וכל אחד מהם יכול להרגיע.
כל אחד מהם יכול גם להסלים.
גם הסביבה עצמה יכולה להפוך לטריגר.
באחד האשפוזים שלי, בשעה עשר בלילה, הגיע חולה חדש עם בני משפחתו. אנשים נכנסו ויצאו מהחדר, דיברו בקול והרעישו.
מבחוץ שכבתי בשקט במיטה - בפנים הייתי בסערה.
הרעש הכניס אותי לדריכות. הזעתי. הפכתי עצבני וחרד. בראש שלי עמדה להגיע התקפה, גם כשבמציאות לא הייתה שום התקפה.
קראתי לרופאה שעברה במסדרון. הסברתי לה בשקט שאני הלום קרב ושקשה לי מאוד עם הרעש. ביקשתי לעבור חדר.
היא אמרה: "בוודאי, אני כבר מטפלת".
מאותו רגע לא ראיתי אותה. לא הועברתי חדר ולא קיבלתי תשובה.
נשארתי לבד במיטה, בתוך מלחמה שאיש מסביבי לא ראה.
אני יודע שמערכת רפואית עובדת תחת עומס. יש מקרי חירום, מחסור בכוח אדם והרבה מאוד מטופלים.
אבל עבור אדם שנמצא בחרדה קיצונית, גם חוסר תשובה הוא תשובה.
השתיקה יכולה להרגיש כמו נטישה.
הבטחה שלא קוימה יכולה להעמיק את חוסר האמון.
לכן לא תמיד חייבים לפתור מיד את הבעיה. אבל חשוב לחזור למטופל, להסביר, לעדכן ולא להשאיר אותו לבד בתוך חוסר הוודאות.
ויש גם דרך אחרת.
הגעתי פעם לבדיקת דם פשוטה. האחות הבחינה מיד שאני לא רגוע. הייתי חיוור ומתוח.
היא לא התעלמה.
היא לא האיצה בי.
היא עצרה ושאלה אם הכול בסדר.
סיפרתי לה שאני הלום קרב, ושקשה לי מאוד לראות דם. אפילו המחשבה שעוד רגע אראה דם עוררה בי חרדה.
היא שאלה אם ארצה לשכב. היא הסבירה שתעשה הכול לאט, תוך הקשבה לגוף שלי ולתגובות שלי. וכך היה.
הבדיקה לא השתנתה.
היחס השתנה.
וזה שינה את כל החוויה.
האחות לא הייתה צריכה להפוך למומחית לפוסט טראומה. היא פשוט ראתה אדם במצוקה, עצרה והגיבה באנושיות.
לכן הכרת הפוסט טראומה חשובה לכל עובד במערכת הבריאות.
לא כל עובד צריך להיות מטפל.
אבל כל עובד יכול לדעת לזהות מצוקה, להימנע משיפוט מהיר, להסביר מה עומד לקרות ולשאול שאלה פשוטה.
גם בתי ספר לרפואה, מכללות להכשרת אחים ואחיות ולימודי פסיכולוגיה צריכים לשלב בהכשרה את קולו של הפצוע.
לא רק הגדרות.
לא רק אבחנות.
לא רק רשימות של תסמינים.
צריך ללמד גם איך מרגישה המתנה במסדרון כשהגוף דרוך. איך נשמע קול תקיף באוזניים של אדם מוצף. איך רעש במחלקה יכול להפוך לאיום. כמה קשה לבקש עזרה. וכמה משמעות יש לאדם אחד שעוצר ואומר: אני רואה שקשה לך.
במופע הסיפור שלי, "50% נכה ב־100% בן אדם", אני מביא לבמה את הצד הזה.
לא כדי ללמד אנשי מקצוע איך לעשות את עבודתם.
לא כדי לדבר בשם כל מי שמתמודד עם פוסט טראומה.
אני מביא את הסיפור שלי.
את השנים שבהן תפקדתי מבחוץ ונלחמתי מבפנים.
את המפגשים שבהם המערכת ראתה את ההתנהגות ולא את הפצע.
וגם את הרגעים שבהם אדם אחד עצר, הקשיב ושינה הכול.
כי ידע מקצועי מסביר מהי פוסט טראומה.
סיפור אנושי מאפשר להבין מה היא עושה לאדם.
המערכת רואה תגובה.
הפצוע חי את הפצע.
וכשהמערכת לומדת לראות את שניהם, הטיפול הופך לא רק מקצועי יותר.
הוא הופך אנושי יותר.
יש לכם עוד שאלות לירון אנטניר? כנסו!
ליצירת קשר: 052-510-5100
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
